המעורבב ירושלמי של תזמורת הקאמרטה

חושבים מוזיקה — כך קראה תזמורת הקאמרטה ירושלים לתוכנית הקונצרטים החדשה שלה, אחת מני רבות בעונה הקרבה, תוכנית שמערבת הרצאה ודיון יחד עם מוזיקה. קברניטי התזמורת גאים בתוכנית הזאת, כי היא מציגה דוגמה חדשה לשילוב המלים והצלילים: לא הסבר ופרשנות של היצירות עצמן, כנהוג, אלא דיון בנושא שנוכחותו קיימת במוזיקה, לעתים במופשט ובמרומז. למשל: ״עיקרון הווריאציה״ ו״דיאלוג ושתיקה״, או ״מנוחה נכונה״ ו״סובב לו הזמן״ — נושאים שהם רכיבים מוזיקליים בעצמם, כמו וריאציה, ולעומתם כאלה שמובעים בה בדרך מופשטת יותר, כמו המוות. אנשי האקדמיה אריאל הירשפלד, משה הלברטל, שלמה בידרמן ומנחם פיש, כולם פרופסורים להיסטוריה, ספרות או פילוסופיה, ירצו; לפני כן אפשר יהיה ליהנות מקפה ומאפה של בוקר באכסדרת מוזיאון תל אביב ובמחזור השני בלובי של תיאטרון ירושלים, ואחר כך תנוגן המוזיקה — בין היתר מאת היידן, באך, בלוך, מוצרט, שטראוס, פרטוש וצ׳יקובסקי (המפגש הראשון: שישי, 28.11).

״חושבים מוזיקה״: אולי מתאימה הכותרת הזאת לעונה של הקאמרטה כולה, עונה שמבוססת על מחשבה עמוקה בבחירה ותיאום של הרפרטואר. אין זה דבר חדש, לתת לכל קונצרט כותרת ולמסגרו באופן תמטי כדי להנהירו ביתר קלות לקהל, כפי שעושה התזמורת; אבל הכותרות שנבחרו כאן פתוחות, חופשיות, לא כופות עצמן על התוכנית, ולכן היא לא שרירותית. ״בעקבות הפילוסופים״, ״אהבת אמת״, ״פלאי הטבע״, ״קרנבל בוונציה״ — בקונצרטים תחת הכותרות האלה ונוספות אפשר למצוא מוזיקה מגוונת, מהבארוק המוקדם עד המאה ה–20, מסקנדינביה עד ישראל; מוזיקה כלית וקולית, בהרבה גילויים של הצבע התזמורתי, ולאו דווקא קשורה ישירות לכותרת.

״מגניפיקט״, למשל, הקונצרט הראשון של הקאמרטה השנה (מוזיאון תל אביב, 19–21 בספטמבר), מציע מבט אל הבארוק האיטלקי והגרמני דרך יצירות למלות המזמור העתיק שמולחנות כבר 1,000 שנה: מאת אלבינוני, ויואלדי וטלמאן — מלחינים מוכרים, אבל המגניפיקטים שלהם כמעט עלומים; וחוץ מוויוואלדי, כולם בנגינת בכורה בארץ. ארבעה סולנים ומקהלה מצטרפים לתזמורת — יש חמישה קונצרטים עם מקהלה ב–12 הסדרות למנויים, וזה אחוז עצום, ומבורך — ויצירה ישראלית מוזמנת: כמוה יש עוד רבות גם כן, מאת נעמה תמיר, גיל שוחט, אבנר דורמן (עיבוד), עידו שירום, ואופרה שלמה: ״צחוק של עכברוש״, מאת אלה מילך־שריף.

הקאמרטה לא נרתעת מהמוזיקה של המאה ה–20, ויש ממנה כמעט בכל הקונצרטים למנויים. לפני שנתיים אמר בראיון אבנר בירון, המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת מאז ייסד אותה ב–1983, בתגובה לתלונה של אחת המאזינות על המוזיקה החדשה בקונצרטים: "הייתי רוצה לדבר אתה ועם כל אחד מהמנויים באופן אישי ולהסביר להם את החשיבות בתוכנית כזאת, באופק רחב כזה. בשקט בשקט הפכנו לתזמורת שעושה הכי הרבה מוזיקה חדשה. ועד עתה הגיע מספר ההזמנות ליצירות חדשות לעשרות רבות, אם לא ל–100. התזמורת לא מזוהה עם חדשנות וישראליות דווקא, והנה, בלי הרבה צלצולים עשינו זאת".

הוא הוסיף שהחדשנות טמונה גם ביצירות הקלאסיות, המוכרות כביכול: ״שכבות העבר נחשפות ואתן גם היכולת להבחין במחדשים מן העבר, ברעיונות המקוריים שלהם. ולפעמים, כשבוחנים את השכבות הדקות בין הסגנונות, מבינים כמה אקורד אחד יכול להיות פורץ דרך".

המיסה הגדולה של באך, קונצרט מיצירות בני שושלת באך לדורותיהם, סימפוניות של מוצרט ושוברט, יצירות וולטון האנגלי וראוטאווארה הפיני: לא פחות מ–120 קונצרטים מגישה הקאמרטה העונה, כפול ויותר מרוב התזמורות הקאמריות האחרות בארץ, כולל תוכניות למשפחה, נגינה בעשר ערים בישראל, וכן במסע באירופה, בין היתר באולם הקונצרטחבאו אמסטרדם ובפסטיבל שלזוויג־הולשטיין בגרמניה. מנכ״ל התזמורת מאוגוסט 2008, בנצי שירה, העמיד אותה על הרגליים: כשבא לנהל אותה היא היתה בפירוק וכורעת תחת חובות של 11.4 מיליון שקל, ש״נבעו בעיקר מהיסטוריה של קיפוח, ומהבטחות ממשלתיות ועירוניות שלא קוימו לממן הלוואה שנטלה התזמורת״, מסביר שירה. ״היו ניסיונות החייאה וחובות ואי־תשלום למוזיקאים ולספקים ואז ביקשו פירוק מבית המשפט. ובשש שנים החזרנו עשרה מיליון״.

איך מצליחה תזמורת קטנה, בימים קשים כאלה, להחזיר עשרה מיליון שקלים בשנים ספורות?

״פעלתי כמו שלימדו אותי בשיעור ראשון בשנה א׳ סמסטר א׳ בכלכלה: לקנות בזול ולמכור ביוקר״, מתבדח שירה. ״אבל ברצינות: מאמץ קשה, בעיקר מצד הנגנים שעבדו ועובדים בהיקפים עצומים שאינם קיימים בארץ; וגם הסדרים עם נושים שניאותו לוותר, ובגלל הניהול הכלכלי שהוא קפדני כל כך: המנכ״ל הוא הנהג של הסולנים, המשרד פועל בחצי בהוצאות מכל משרד תזמורתי אחר, חוסכים מכל מה שאפשר, יוצאים ברווח של מאות אלפי שקלים — ועדיין לא נשאר דבר, ואם לא מגיע תשלום ממישהו אין כסף למשכורות.

״ומעבר לכל — האיכות״, מוסיף שירה. ״התזמורת מבוקשת, רוצים לשמוע אותה, רוצים לשכור אותה, ואם להיות טיפה צנוע, היא בין הכי טובות בארץ; והנגנים הם אלה שעושים אותה: אלה שנשארים אחרי חזרה לעבוד לבד, שסופגים משכורות רעב — יחסית לאחרים אנחנו משלמים בסדר אבל עדיין המשכורות הן בושה וחרפה (נגנים בקאמרטה משתכרים בן 5,500–7,000 שקל ברוטו לחודש לפי מעמדם, נב"ז), בלי שיש להם יום פנוי, שעה קבועה פנויה ללמד או לחלטר כדי להשלים את השכר. ברגע שנגמור את החובות נוכל לתת תמורה הולמת לנגנים״.

בירון הסביר איך מהאילוצים הכלכליים נגזרת תוכנית העונה: ״אני מנסה לבחור את היצירות במגבלת התקציב הזעום כל כך, והאילוצים הללו כואבים בעיקר כי אני לא יכול לתת דרור לכל מה שאני חולם עליו, לכל הדברים הניסיוניים". ושירה מוסיף עכשיו: ״אני עושה לבירון את המוות עם המגבלות התקציביות שאני מטיל עליו. מחשב כל נגן נוסף, כל חזרה, כל יצירה בת זמננו שצריך לשלם עליה זכויות יוצרים — ואנחנו מנגנים המון יצירות חדשות, ומזמינים ומשלמים למלחינים ישראלים שיכתבו, ועדיין יוצאים ברווח. מבחינתי, בניהול של הקאמרטה יש לי עוד מטרה״, מסכם שירה, ״אני רוצה להוכיח שאם מנהלים נכון גוף תרבותי ציבורי, אפשר להצליח, ולשגשג, ולהרוויח. זה מה שאני עושה״.