תחליף ראוי

במקור, הקאמרטה היתה אמורה לחתום את העונה הנוכחית עם האורטוריה "שאול" מאת הנדל, אותה הציגה כבר בשנת 2000 בביצוע מהדהד שנחרת בזכרון. שיבתה של היצירה המפוארת לבמה עוררה ציפיות רבות. למרבה הצער הפרוייקט בוטל, אם כי תחת זאת בנתה התזמורת תחליף ראוי שענה על כל הציפיות.

סרנדת קרן הדואר של מוצרט סובלת ממעמד נחות רק בשל היותה כתובה בסוגה שעיקרה בידור חוצות להמונים, בניגוד לסימפוניה בעלת הצורה הקפדנית והתוכן הרציני. אף על פי כן, סרנדת קרן הדואר היא יצירה מצוינת, כתובה במומחיות רבה, שופעת בתזמורה ועשירה במצלוליה, ומספקת עונג רב לכל אורכה.

אבנר בירון הגיש ביצוע למופת. כלי הקשת זהרו עד כי ניתן לחשוב שמדובר בכלים עתיקים; כלי הנשיפה הבריקו בנגינה רהוטה וארטיקולציה חדה; האיזון בין החטיבות היה מושלם וכל סקציה נשמעה היטב; המבוא האיטי לפרק הראשון הציג את התזמורת במלוא תפארתה באקורדים גדולים ונקיים עד כדי חריפות; בקונצ'רטונה היתה הרמוניה מושלמת בין כלי הנשיפה וקדנצה משובבת; שבחים גדולים לחלילנית אסתי רופא ולנגן האבוב מוקי זוהר. הקוץ היחיד באליה – האנדנטינו, לב ליבה של היצירה, שהיה חסר מעט מתח ומסתורין, וכן עתיר הפרעות מצד הקהל.

לפני שלוש שנים ניצח בירון על הסימפוניה 36 מאת מוצרט בביצוע גדול ומעורר השראה. אם יותר לי להשיא עצה לתזמורת, הרי שלאור הצטיינותה בנגינת מוצרט, יטיב לעשות בירון אם יחל במחזור סימפוניות-סרנדות-קונצ'רטי של המלחין.

בחלקה השני של התכנית בוצעה המיסה בדו מז'ור מאת בטהובן. את המיסה כתב בטהובן ב- 1807 על פי הזמנת הנסיך אסטרהאזי. כיוון שהיה זה ניסיונו הראשון בהלחנת מיסה, ניסה בטהובן ללכת בעקבות המודלים של מורו היידן (שבעצמו הקדיש לאסטרהאזי 6 מיסות), אך הציג גם את קולו האישי - אם בציור בצלילים של הטקסט, חזרות מרובות על ביטויים מסוימים, משקלים מיוחדים (12/8 ב"שה האלוהים") או אירגון מחדש של הטקסט. יחד עם זאת, בטהובן לא הטעין את המיסה בפרשנות דרמטית נוקבת כפי שעשה 17 שנה מאוחר יותר עם המיסה סולמניס.

בירון לא ניסה לכפות על המוזיקה תוכן מהפכני שאינו קיים בה, ונתן לדברים לזרום באופן ישיר, פשוט ונוגע ללב. עיקרה של המיסה שהיא חגיגית ועולצת, בעיקר בפרקי "הלל" ו- "אני מאמין", והביצוע היה בהתאם. מיד כשהחלה המקהלה הישראלית הקאמרית ע"ש גארי ברטיני לשיר, ניתן היה להבחין בדיקציה חדה וברורה שכמוה לא שמעתי מזמן, בוודאי לא ע"י מקהלות בנוף המקומי, כך שכל מילה נשמעה בבירור. נוספו לכך צליל מגובש ועשיר ואחדות בין השורות (אם כי סקציית הטנורים זקוקה עדיין לליטוש בין חבריה). במיוחד יש לציין את פרק ה"קדוש" שהיה מעמד פואטי מרשים. פרק "ברוך הבא" בשירתם של ארבעת הסולנים נסחב ולא התגבש לכדי קו ברור, וממילא קטעי הסולו אינם פסגת ההשראה של בטהובן ביצירה זו. מבין הארבעה הצטיינו הטנור איתן דרורי בקול צלול ומבריק, והמצו-סופרן נעמה גולדמן בקול קטיפה עמוק ומלא גוונים.