בארמניה לא שכחו

איך מגישים מוסיקה קלאסית קונצרטית בעשור השני של המאה ה-21, איך מביאים קהל חדש, איך מורידים את גיל המאזינים, איך ממלאים אולם - אלה השאלות שעומדות לפתחן של תזמורות קלאסיות בעשור האחרון, ושלל פטנטים ננקטים כדי לתת להן תשובות. מרוב פטנטים נשכחת לא אחת הדרך הפשוטה והישירה, המובנת מאליה, שניצבת ככתובת על הקיר שאיש לא רואה: טעם ודמיון בתוכן המוסיקלי עצמו, תכנון הרפרטואר. זו המהות שעומדת בבסיסו של כל קונצרט.

מה לא מנסות תזמורות היום לעשות כדי לשפר את האריזה ולברוא מחדש את מה שנתפש כמכשלה העיקרית של המוסיקה הקלאסית בימים אלה: מוסד הקונצרט עצמו. מוסד הקונצרט, המוצג כריטואל מאובן שאבד עליו הכלח, שבו נגנים הלבושים בשחור-לבן כפינגווינים סרים למרותו של מנצח ומנגנים לקהל "ממועדון גיל הזהב" - כפי שנכתב באכזריות באחד ממאמרי סוף השבוע - שיושב דומם באפס מעשה, שיש לו כללים וחוקים שעבר זמנם.

האויב סומן אפוא ובו לכאורה צריך להילחם: בעזרת מסכים שיראו גם את פניו של המנצח ולא רק את גבו; בתוספת מולטימדיה: וידיאו, מחול, משחק, קריאת שירה; על ידי עירוב הקהל בהחלטות רפרטואריות בזמן אמיתי, שיחה עמו, הקרנת סרטים שיעניינו אותו, או פינוקו בלובי משופץ ומהודר. הכל כדי לפרק את החסם העיקרי שזוהה בתחום הקלאסי: התיישנותה של הצורה.

בנוף המוסיקלי בישראל נותרו כמה מוהיקנים אחרונים שמסרבים לראות בצורה את הבעיה של העולם הקלאסי, ויתר על כן - רואים בה את הנכס העיקרי שלו, את הלחם והחמאה שלו, את מה שמאפשר בכלל את קיומו. עיקר התכוונותם - בנוסף לחתירה לביצוע מוסיקלי מעולה ככל שניתן, וזו נקודת מוצא שכולם מסכימים עליה - היא אל התוכן.

קונצרט למנויים של תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים, שהתקיים ברחבי הארץ ארבע פעמים בשבוע האחרון, הראה איך זה עובד. מול קהל מאושר שנהנה מכל רגע וגם נתן ביטוי קולני לכך, קהל שמילא את האולמות למרות שהמוסיקה שהושמעה לו היתה עכשווית, זרה ורחוקה, הראתה הקאמרטה איך התמקדות בתוכן מקרינה לבסוף על הצורה ומשנה גם אותה.

ביצוע מצמרר ל"אלי אלי"

העונה שחלפה מצאה אתה קאמרטה ירושלים בסיורים בגאורגיה ובארמניה, ומשם נולד הרעיון להגיש קונצרט שכולו ארמני ¬ עם הקשר גאורגי: מלחין הבית של הקאמרטה הוא יוסף ברדנשווילי, ששורשיו בגיאורגיה, וקשת התרבויות "בין קווקז לאררט" - כפי שנקרא הקונצרט הזה - נהירה לו ואף משתקפת ביצירותיו, שאחת מהן גם שולבה בקונצרט זה.

וכך הוגש לקהל הקאמרטה קונצרט שצליליו היו חדשים לגמרי לאוזניו: מלחינים כמו אלכסנדר ארוטוניאן ואדוארד מירזוניאן, שניהם בולטים בנוף המוסיקלי הארמני העכשווי ¬ שניהם גם הלכו לעולמם השנה - כיכבו כאן ביצירות תזמורתיות; טיגראן מנסוריאן, יליד 1939, הושמע אף הוא, בסוויטת מחולות מאחד הבלטים שלו; וכן הושמע, והרבה, אבי המוסיקה הארמנית המודרנית, שנודע בשם הבמה קומיטס ורדפט (Komitas). מלחינים שוודאי הם ידועים בארצם, אבל עלומים לגמרי כאן.

נחוץ אומץ, כך אומרים, כדי להציג לקהל מוסיקה שאינו מכיר. אבל האם זה אכן אומץ? הגישה המקובלת אומרת שכדי להביא קהל לאולמות, ודאי בתקופה מתוחה של התקפות טילים ואזעקות אמת, צריך לרצות אותו, להחניף לו, להביא לו חומר אהוב ומוכר. היבט החדשנות מוסט לכיוונים אחרים: למבצעים ¬ כדאי שיהיו שמות ידועים, ואין צורך לומר: רק לא ישראלים ¬ ולמסגרת, אותה "עטיפה" נוצצת ומפתה בה יש לארוז את המוצר.

אבל שוב ושוב מוכיחה המציאות אחרת: הקהל דווקא מסתקרן ממוסיקה שלא שמע קודם לכן; והוא אוהב מבצעים ישראלים כי הם מקנים לו תחושה של פטריוטיות תרבותית; והוא כן מעוניין לשמור את המרחק הראוי בין המבצע לקהל ובין הבימה לאולם, כמרכיב הכרחי בחווייה. גם במוזיאון חוויית המבקר זקוקה לאולמות חרישיים שלא מקלפים בהם ניילונים של סוכריות ולא מקשקשים בנייד, וכך גם בתיאטרון, בספרייה, ואפילו בקולנוע, שבו נזללים הפופקורן והקולה כבר בפרומואים לסרט ומי שמסמס בחושך זוכה להערות עצבניות. כל אחד יודע שקשב וריכוז תובעים שקט. גם הקשבה למוסיקה קלאסית תובעת זאת.

הקונצרט הארמני של הקאמרטה הוכיח את זה. נכון: התזמורת בנתה עוד קודם יחסי אמון עם קהלה, שהתבססו על היסטוריה שלמה של מוסיקה אהובה ומוכרת בביצועים מצוינים - לצד חדשנות ותעוזה רפרטוארית. ובכל זאת, להטיל את הקהל לתוך מערבולת ארמנית לא מוכרת ¬ זה היה סיכון לכאורה. ומסתבר שלא. שעתיים וחצי של קונצרט, ארוך מאוד מהרגיל, העניקו עונג רב למאזינים.

במוקד ההתרחשות ניצבו שניים: המנצח, ארם גרבקיאן ¬ ארמני גולה שחזר למולדתו אחרי שזו קיבלה עצמאות עם פירוק ברית המועצות ¬ הוא מוסיקאי אלגנטי, מנצח בהבעות ידיים וגוף שכולן רכות ומדויקות, וניחן בגינונים מליציים המתפוגגים בהומור עצמי. ולצדו, אנה מאיליאן, מצו-סופרן ופרופסור לזימרה באקדמיה בעיר הבירה ירוואן, ששרה כמלאך וגם היא מקרינה חן והומור בלי סוף. התזמורת, שנגניה הראשיים הם ארנולד קוביליאנסקי ונטלי שר והמשנה לנגנית הראשית היא כרמלה ליימן, הלכה עם השניים לאורך כל הדרך, בגמישות סגנונית ובנגינה משוחררת. היה תענוג לשמוע אותה.

והמוסיקה עצמה - כאן היה טוויסט מיוחד. יכול להיות שבהזדמנות אחרת הפרקים מהבלט "עלמת השלג" של ארוטוניאן היו נשמעים חיוורים בניאו-קלאסיות הצפויה שלהם, ויכול להיות שארבע המיניאטורות של קומיטס היו נשמעות בומבסטיות ומלאות פאתוס, והיצירה הנהדרת של ברדנשווילי, "ציפורים נודדות", היתה אולי צורמת באירוע אחר את רוב האזניים באוונגרדיות הנועזת שלה.

אבל קונצרט הוא אירוע חד פעמי של הכאן והעכשיו. הנסיבות המיוחדות לו הן שעושות אותו. וכשאנה מאיליאן שרה ופתאום מאבדת כמעט את השליטה ומתחילה לחולל בתנועות ארמניות מסורתיות, ואחר כך מוסיפה הדרן, השיר הישראלי "אלי אלי" בהגייה עברית מושלמת שעוררה צמרמורת; וכשהריתמוס הארמני המסורתי דוהר, והמצלולים העממיים בהשפעה טורקית ויוונית וערבית ורוסית מתערבבים ומשכרים את האוזן ¬ אין זה כבר חשוב מהו הסגנון, אם הוא פוסט רומנטי או פוסט מודרני, אוונגרדי או ניאו-קלאסי, אלא איך הוא מצטבר לשלם מוסיקלי שלא היה ולא יהיה כמוהו אלא בערב זה.

הקונצרט "בין קווקז לאררט" הוא אפוא גם שיעור טוב בחיי התרבות המוסיקלית. הנמען הוא אמנם חלק חשוב מעונת הקונצרטים, אי אפשר להתעלם ממנו ¬ ויותר מכך, הוא לכאורה הגיבור הראשי של העונה. אבל גם האני מאמין של המנהל המוסיקלי, השליחות שלו, האופן בו הוא מסרב לרצות את הנמען שלו אלא מעוניין דווקא להוביל אותו ¬ גם לכך חשיבות, ואולי בסופו של דבר החשיבות הגדולה מכל.