תזמורת הקאמרטה על פרשת דרכים

 "בין קווקז לאררט" -¬ כך נקרא הקונצרט שמנגנת בימים אלה תזמורת הקאמרטה ירושלים (הערב ומחר בחיפה וירושלים, בשבת בתל אביב); זה אחד מהאקורדים הראשונים בעונה החדשה, והוא אקורד שמשקף עונה יוצאת דופן. בשנים האחרונות מרחיבה הקאמרטה את הרפרטואר שלה והשנה היא תציג כמה תימות שכמוהן לא מוצאים כל יום בתזמורות מסוגה: יצירות לאלת המוסיקה סנטה צ'צ'יליה, מוסיקה לכלי הקשה, מוסיקה עכשווית ¬ ואפילו אופרה שלמה ("אורפיאוס ואאורידיקה" של גלוק).

בקונצרט הנוכחי המנצח הוא ארמני, הזמרת-סולנית ארמנית, ויש יצירות קלאסיות ארמניות בנוסף ליצירה של מלחין הבית של התזמורת, יוסף ברדנשווילי הישראלי. הקאמרטה לא חוצה כאן גבולות סגנוניים ולא פולשת אל התחום הקל או העממי. הפרופיל שלה נותר קונצרטי-אמנותי, ולכן משקפת התוכנית לא מעט תעוזה: "קיבלתי אתמול מכתב ממאזינה ובו היא קבלה שאנחנו לא יכולים להכריח אותה לשמוע מוסיקה כזאת, ולכן היא תצביע ברגליים", מספר המנהל המוסיקלי של התזמורת, אבנר בירון, על אחת ההשלכות של התוכנית החדשה. "הייתי רוצה לדבר אתה ועם כל אחד מהמנויים באופן אישי ולהסביר להם את החשיבות בתוכנית כזאת, באופק רחב כזה".

החשיבות של רוחב היריעה המוסיקלי ¬ אפילו במחיר של איבוד קהל ותיק ¬ קשור לדברי בירון בצורך ללכת נגד נוסחאות וסכמות: "התוכנית היא אנטי-תזה למה שהורגלנו ולמה שאנחנו מתוכנתים: לסכמתיות. כשמגלים למשל תופעה חדשה בכימיה, מיד מנסים לברר האם היא מתאימה לנוסחה, ואם לא ¬ כנראה שהיא לא נכונה. יש אמנם צד מצוין בחינוך לנוסחאות, כי הוא מושתת על ידע ומבסס ידע, אבל הוא גם עלול להגביל".

הפרספקטיבה של בירון ניזונה, כפי שניתן לראות, גם מעברו כחוקר בתחום המדעים. ברור לו, עם זאת, כי לצד הרחבת האופקים המוסיקליים צריך להישמר הגרעין הקלאסי: "כל הידע בעולם, בכל דיסציפלינה, מבוסס על שכבות וצומח מתוך ממד העומק", הוא אומר. "המודעות לכך שההווה שלנו הוא תולדה תהליכים שהיו בעבר, אותה תחושה של שכבתיות ¬ אינה מובנת מאליה. אנחנו הרי מסתכלים על שטח הפנים. זה מה שהעין מסוגלת לראות, והתפקיד של כל אחד הוא להבין שמעבר למעטפת החיצונית מסתתר הרבה, ואם לדייק ¬ מסתתר הרוב.

"האוזן, בניגוד לעין, דווקא מסוגלת להעמיק", ממשיך בירון, "להעמיק בהבנה ההרמונית, במאפיינים של סגנון, ומהם אנחנו יכולים להקיש גם על היסטוריה וחברה ופוליטיקה. לכן הטרוניה הזו, 'עוד פעם בטהובן! עוד פעם מוצרט!' היא שגויה: שכבות העבר נחשפות ואיתן גם היכולת להבחין במחדשים מן העבר, ברעיונות המקוריים שלהם. ולפעמים, כשבוחנים את השכבות הדקות בין הסגנונות, מבינים שאקורד אחד יכול להיות פורץ דרך".

הקאמרטה ירושלים נולדה ב 1983 ברחובות: כמדען וחלילן חובב, הקים בירון תזמורת קטנה ליד מכון ויצמן, ניצח עליה ועבד אתה שמונה שנים, בלי משכורת ובלי צוות ניהולי. העלייה מרוסיה שינתה את התמונה ואת הפרופיל של התזמורת, מבחינה מספרית ואיכותית, ו"הקאמרטה רחובות" ¬ זה היה שמה עד שאומצה מאוחר יותר על ידי עיריית ירושלים ¬ היתה לאחת התזמורות הקאמריות הטובות בישראל.

למרות איכותה, נקלעה התזמורת לפני כשש שנים למשבר ועמדה בפני סגירה, אך ניצלה בזכות מהלכי חירום ושיפור בניהול. בירון, שבינתיים החליף את הקריירה האקדמית-מחקרית מביולוגיה למוסיקה, הצטרף לאקדמיה למוסיקה בירושלים, ואף הנהיג אותה כנשיאה בעשור הראשון של שנות האלפיים.

"למה עושים מוסיקה? ¬ אני חושב על זה הרבה, בהקשר החיים שלי ובהקשר החיים בכלל", אומר בירון. "אולי זו לא תשובה כל כך מקורית, אבל המוסיקה היא כלי פנטסטי להקניית מיומנויות וגם ערכים. היא מגלה לאדם קודם כל מהי הקשבה, ממש פיסית, מה משמעות הדבר להתרכז ולהקשיב. אם היו ממשיכים ללמד מוסיקה כמו שצריך בבתי ספר, לא היינו צריכים לדבר עכשיו על הזולת ועל כבוד הזולת. הקניית העקרונות של דיאלוג היו אז מובנים מאליהם ¬ כמו הדיאלוג שמתרחש ברביעייה, או בתזמורת, כשמקשיבים ומלווים את מי שמנגן את הנושא בלי להתפרץ לדבריו.

"מוסיקה עובדת על כל החושים. היא לוגיקה, היא יצירתיות, דמיון, גירוי של עולם אסוציאטיווי ¬ וגם מבט היסטורי. המוסיקה משקפת דמוקרטיה, היא קשורה בטבורה לכל תחומי החיים ולכן כלל לא נמצאת במגדל השן או בהיכל הקודש ¬ דימויים שאוהבים למחזר. אלה הדברים שמדרבנים אותי יותר מעצם העמידה על במה, מהריגוש של להצליח מול קהל ביצירה וירטואוזית. אלה, והרצון לשמר רמה גבוהה של עשייה מוסיקלית".

הרפרטואר של הקאמרטה מורכב מגרעין היצירות הקלאסיות הידועות ("בלי יצירות המופת אין אמת מידה", מזכיר בירון); מהיצירות העלומות השוכנות בתפרים בין השכבות הסגנוניות בתולדות המוסיקה; ומיצירות חדשות המוזמנות ממלחינים עכשוויים. אלה העקרונות בבסיס העונה החדשה. בירון: "בשקט בשקט הפכנו לתזמורת שעושה הכי הרבה מוסיקה חדשה. ב 29 שנות קיומנו הגיע מספר ההזמנות ליצירות חדשות לעשרות רבות, אם לא למאה. התזמורת לא מזוהה עם חדשנות וישראליות דווקא, והנה, בלי הרבה צלצולים עשינו זאת".

הקאמרטה מתהדרת בביצועיה, והמאבק שלה לאיכות מתבטא גם במספר החזרות הרב לפני הקונצרטים ובקפדנות ההכנה: "חבל שהמדינה, שכל הגופים המוסיקליים ניזונים ממנה, לא מביאה בחשבון את ממד הנגינה האיכותית בשיקולים שלה לתמיכה", אומר בירון, "קיים אמנם קריטריון של איכות בשקלולי התיקצוב, אבל הוא לא מיושם כראוי. איכות וטיב אינם עניין מתמטי, אבל אפשר בכל זאת להגדיר טווחים כי יש היבטים מובהקים שניתן לשפוט אותם; ובעיקר אפשר להביא לשם כך מומחים מחו"ל, אנשים אובייקטיביים ¬ הלא כאן בביצה קשה למצוא כאלה, וזה טבעי ומובן.

"בחו"ל זה נהוג: אני עצמי הוזמנתי לוועדות שופטים, בעיקר באנגליה, בהן חוות דעתו של השופט החיצוני מהווה כ 35% 40% מההכרעה הסופית, וזו חוות הדעת מפורטת על פי הנחיות ברורות. במדע נוהגים כך כל הזמן, וגם במוסדות אקדמיים רציניים ¬ אז למה לא במוסיקה? כל מה שצריך הוא אומץ ¬ והשקעה לא גדולה בכרטיס טיסה ובכמה ימי מגורים במלון.

בתקופה זו מצויה הקאמרטה בעיצומם של חילופי דורות דרמטיים, המתבטאים בקליטת נגנים צעירים ופרישה של ותיקים, וכחלק מהתהליך מונה לנגן הראשי הכנר מתן דגן, ששב לישראל אחרי שהות ארוכה בברלין: "נוצרת עכשיו הזדמנות", אומר בירון, "אפשר היה להחזיר לארץ הרבה מאוד נגנים אם היה כאן שכר מתקבל על הדעת. כל מי שמשלח ידו הוא אמנות, לא רק מוסיקה, מצבו בארץ קשה. כולם מדשדשים ונלחמים במלחמת הישרדות וזה נורא.
"מכך גם נגזרת תוכנית העונה: אני מנסה לבחור את היצירות במגבלת התקציב הזעום כל כך, והאילוצים הללו כואבים בעיקר כי אני לא יכול לתת דרור לכל מה שאני רוצה לעשות, לכל הדברים הניסיוניים".

האם המוסיקה הקלאסית בתהליך של הכחדה, כמו שאוהבים לומר?

"אני רואה אותה רק פורחת. כשקיבלתי את האקדמיה למוסיקה היו בה 400 סטודנטים, מסרתי את התפקיד לבא אחרי עם 650, והיום לומדים יותר מ 800. זו הכחדה? הרי העניין בה הולך וגובר! ואני רואה זאת גם באולם הקונצרטים. הדיון הציבורי צריך להיות סביב הסיבות לעליית קרנה של המוסיקה, ולא על היותה אמנות נכחדת ¬ כי היא לא".